אין דבר כזה בירה חזקה - רק גבר חלש...

במילה אחת - יובש.
בשתי מילים - ווואחד יובש.
ובשלוש..... - נשבר לי הזין!!!

מתיאוריה למציאות. ככה זה כשאתה גבר. כזה שחושב קדימה. כזה שדואג. כזה שרגיש. כזה שמתחשב. כזה...כזה יא הומו!
ככה חודשים עוברים, ביובש, מדבר! דימונה! ועד שכבר הסלולרי מצלצל ויש מישהי מהצד השני, מישהי, עם ציצי והכל... אז זאת אמאש'ך מתקשרת לשאול מה שלום הילד הקטן שלה ולוודא שהוא יודע שיש מרק ירקות במקרר שהיא הכינה מיוחד בשבילו.

די! נשבר! תסבירו לי מה! למה?! איך זה שלמרות שהסכמנו כבר כולנו שטוב זה טוב ורע רע, עדיין בסופו של יום הפושע מזיין והצדיק מאונן. ותראו כבר עד כמה המצב פה פקאקט'ה גרוע שאני משחזר חומרים גרועים של עצמי....

תיאוריית אי-הוודאות. יובש יובש יובש... ואז פתאום - הופה! מה זה, אני מרגיש קצת לחות? רטיבות שכזאת... בריזה בפתח? או שזה סתם הרכב מקדימה הפעיל שפריצרים?... לא לא ולא! אני מריח פוטנציאל! פוטנציאל טרי לשינוי המצב! הנה זה בא, הנה זה מגיע.... בלייינד דיייט!

ייפיי! מקבל מספר טלפון של פלונית אלמונית מהחברה הכוסית (לשחק-פינג-פונג-עם-האשך-השמאלי-שלך-כוסית!) של חבר שלך, כמה מילים טובות על הבחורה המיועדת, וקצת תיאום גרסאות על השקרים שספרו לה עליך. ואתה חושב לעצמך - אם זאת חברה של, אז יש כאן מצב לאיכות ייצוא!

תיאוריית היחסות. ואז אתה נזכר בתיאוריה שפותחה בקרב חבריך ונסיון החיים המר שלך עצמך, וקיבלה משנה תוקף אצל לא פחות מאיינשטיין אלברט - כוסית תמיד תסתובב עם כונפה. תיאוריית היחסות בייבי... הכל יחסי! ואתן, אינעל העולם, יודעות טוב מאוד שלהיראות כוסית זה הכל פאקטור של איפור, תאורה, והחברה המכוערת שתעמוד לצידכן לשם השוואה. אבל, אתה כרגע במצב שבו אתה אקסטרא מתרגש מעודף שמקפץ לך בכיס הימני של המכנס... אז אתה מחליט להעלים עין מהעובדות.

המבחן המעשי. אז נכון, בלוג והכל... אבל אין לי זין לספר על הבליינד הזה. באמת. בואו פשוט נשמור על הרוגע והאופטימיות ונסכם במילה אחת... חרא!

חרא! קקה של דייט! חרא חרא חרא! למה את נשמעת כל כך טוב בטלפון, כל כך משוחררת וכיפית, כל כך נגד חוקי הדייטינג והמשחקים המטונפים האלה, כל כך בעד משהו טוב! ובמציאות את עוד מצפה שאני אשלם על הדייט הראשון? שילמתי! אסע בשבילך עד ירושלים?! נסעתי! אתנצל על שהלכתי איתך עד הסוף עם הקטע הפמיניסטי הזה ונתתי לך את האפשרות לשלם על החצי שלך?!!!! שקל לא הייתי צריך לשים עליך!

חוץ מזה - אינשטיין צדק. יא מכוערת....

אז שאני אשפשף?! כן... כנראה שזה בדיוק מה שאמשיך לעשות....

באופטימיות אימפולסיבית,
הביז'ו.

אתן טוחנות מים ואנחנו טוחנים לכן ת'עצבים

תמיד חשבתי שאתן לא מבינות אותנו. שאתן פשוט לא חושבות כמונו. הגלגלים מסתובבים, כן, אין ספק.. אבל לא לאותו הכיוון ולא באותה המהירות. אתן טוחנות מים ואנחנו טוחנים לכן ת'עצבים.

אבל, כמו כל תיאוריית חיים אחרת שלי, באיזשהו שלב מגיעה ההבנה ש.. איך לומר את זה בעדינות... אני טמבל. לא יאומן, אבל כן. גם אני טועה לפעמים. פה ושם. בפדופיליה... לא רציני כזה... אבל כן, אני לא מושלם! מתי תביני את זה כבר?! מתי!? תגידי לי מתי?! מה את רוצה שאני אעשה מההה?!?! אה... אוי, סליחה. מי סקוזי. הריגרסיות האלה לא טובות לי.... נחזור לענייננו.

ומעשה שהיה כך היה. היה זה יום סגריר, והקבוצה ניצחה. חבל שזאת לא היתה הקבוצה שלי. וכך מצאתי את עצמי בסיטואציה הנדושה והאופיינית כל כך:

אני יושב בבר - נו מה חדש...
כוס פאולנר קרה לפניי- וכרס בירה עצבנית באמתחתי
לצידי ידידה - שוב, אני לא הולך לזיין היום
סביב השולחן ידידות שלה - או שמא, יתמזל מזלי?
כבולים אליהן החברים והבעלים שלהן - בעל זה טאבו, חבר זה לא קיר...
והבר וסביבתו נודפים טסטסטורון- ובקיצר, ביז'ו, שכח מזה ותעבור בסופרפארם לבדוק אם נשאר להם מהקרם ידיים שאתה כל כך אוהב...

וכמו גבר אמיתי, מהר מאוד עברתי למוד צייד. אך, אבוי, כבר הבנתם שמסביב מתחולל לו קוק-פסט הילולי ונשנשי. מה נשאר לי לעשות? בדיוק. לבהות כל הערב בכניסה החשוכה לבר ולהמתין. ובינתיים, תוך שאני מתמקד באפשרות שיצוץ לו איזה ציצי, אני קולט פה ושם חצאי מילים מהשיחה שמתחוללת סביבי על השולחן. מפה לשם אני מבין שהזוגות הנשואים מתחילים להשוות מחירים של עגלות תינוק, הנשים שעוד לא זכו בטבעת מביטות בקנאה על חברותיהן ההרות תוך שהן מגניבות מבטים קודרים לחבר, והאחרון - יושב לו שפוף וחסר מילים ורוח חיים ליד הדומינה שלו ומחפש פינה להתחפר בה ולעבור לעולם שכולו טוב...

ההבנה. לאחר שהתיאשתי ממצב ההמתנה, החלטתי שאולי הגיע הזמן להבין. או לפחות לנסות להבין. ואני שואל את ידידה שלי: "תגידי, גם אנחנו נהיה כאלה?" והיא, שנראה שמרוכזת במשהו אחר, מחזירה לי בשאלה: "מההה, מה ז'תומרת?". "תסתכלי שניה על החבר'ה שלך. עזבי שניה את החברות שעסוקות במתן טיפים להנקה. אני מדבר על שקי החבטות שיושבים לידן". באותו רגע, ציפיתי לתגובה נשית אופיינית, סטייל :"מה אתה מדבר? נישואים זה אושר! אני כבר מתה להתחתן... אוי מתי ימצא אותי האביר על הסוסה הלבנה מתי?!". אבל אין קול ואין עונה...

האסימון. נאלצתי לחזור על השאלה שוב רק בשביל לקבל את תשומת הלב שלה. באותו הרגע קלטתי - המוד שהייתי בו קודם, אותו מוד דרוך הבוחן את הסביבה בשאיפה למצוא מפלט במחשוף עמוק ואנונימי, היה משותף גם לגברת שישבה לידי!

"אל תגידי לי שאת בוהה במפליצי הקוטג' האלה על הבר...". ואז היא מפנה אותי לפינה הדרומית והרחוקה של הבר - "סתכל שניה, תראה ת'דבר הזה...". תוך שאני מאמץ את עיניי - נגלה לפתע האור שבקצה הבר. לא סתם מחשוף, לא סתם ציצי, הוא היה גדול שופע מעוצב חטוב וללא כל תמיכה חיצונית מיותרת. פשוט אוצר.

אך איך לא ראיתיו קודם? מה גוזל ממני את כוחות הגברא שבתוכי?! לא! מה קורה לי!? אחי, איפה המודג'ו שלי?!

ועכשיו מחשבות מתרוצצות בראשי - מה לקיבינימט קרה פה עכשיו?! האם אוזלים לי כוחותיי? או שנהפוך הוא ולמעשה מצאתי את האישה האידיאלית?! גיליתי מטמון! מישהי שחושבת בדיוק כמוני. ולא עוד גוש טסטוסטרון רווי! מישהי! עם ציצי והכל!

המבחן. וכמובן, כיאה לגבר אמיתי, בחנתי את התופעה עם עוד שפנפנות ניסוי: עם הידידות (שכבר יש יותר מדי מהן) ועם עלמות חן אנונימיות אחרות שהתמזל מזלן לשבת בחיקי בבר אפלולי. חבר'ס, זה לא היה מקרה בודד וחד פעמי. יש כאן משהו גדול יותר. משהו חזק יותר.

התופעה. מדובר בתופעה חסרת מעצורים שהולכת ומתרחבת - אתן מתחילות לחשוב כמונו! ואותי, אותי זה פשוט מפחיד! פתאום אני שומע משפטים ואמרות שאפילו במילואים, בשעת ישיבה חשובה (והמתנה לאספקה נוספת וחיונית של זהב לבן), אתה לא שומע מהשכן שלך לתא השני:

"מה הבעיה בקצת גוד טיים ואז לזרוק אותו, מה?" - וואלה, אני בעניין!
"בונא, קלוט איזו כוסית..." - הי?! זה לא אמור לדקור לי ככה פה....
"אם הייתי גבר, מה הייתי עושה לה..." - וואו.. זה ממש דוקר...לי...
"תקשיב, אני צריכה זין!" - אההה!!! כואב לי....!

כאב הביצים. אז מה בעצם קורה פה מה? מה יהיה הסוף? ונחזור ברשותכם לאותו אירוע מכונן. אני יושב באותו בר, חושב על מה שהיא אומרת על אותה פקאצה עם המטען החורג בקידמתה, מקשיב לתיאורים הסקסיסטיים שלה, שומע את שקי האשכים שלי נחבטים זה בזה וחורקים מרוב כאב, ואז אני קולט: היא מסתכלת על כל הבחורות מסביב, וכל מה שאני רוצה זה שהיא תסתכל עלי! פור גוד סייק! פתאום אני הבחורה!

ובנימה אופטימית זאת, ולמען הסר ספק, ניפרד בתזכורת: לא! אני לא הומו! לא מנשנש! לא בוחש בשוקו! לא מאכזב הורים! לא מרמה בדמקה! לא רץ אחורה בשדה תירס! אני פשוט... לא מבין אתכן!!!

באופטימיות הומופובית,
ביז'ו.

כאן למטה בפינה, יש תחנה...

אין נורא יותר מלקבל מחמאה מבחורה שזה עתה היכרת...

העקיצה. מבלה ערב של כיף עם מכרה חדשה, שותים, צוחקים, נהנים, פה נגיעה, שם היד מחליקה, פה צ'ייסר, שם צ'ייסר. ואז מגיעה השעה. ואתה, גבר טוב ונעים הליכות, מקפיץ אותה הביתה, אומר יפה שלום, חיבוק קטן ונשיקה על הלחי. לא מתכנן יותר לעת עתה. שומר על קור רוח. נותן לה את הכבוד. ורגע לפני שהיא יוצאת לה מהאוטו, ממשיכה לה לדרכה, היא משאירה את חותמה ועוקצת: "אתה חמוד, אתה יודע?"

הידיעה. כן. אתה יודע. אתה יודע שהכי הרבה שתקבל עכשיו זה בעיטה לביצים. וגם זה יכאב פחות מכאב הביצים שרכשת לך בזה הרגע.

ואז אתה חוזר לך הביתה, לבד, בדד, בלי הבחורה ובלי המאיה שנפרדת ממנה בכזאת נונשלנטיות כי לא יכולת להרשות לה לשלם על הדרינק שלה. ג'נטלמן בתחת שלי... מערער לך כל הדרך מה עשית לא נכון, מה אמרת לא נכון, משחזר ומפענח, מנסה בכל זאת להבין את פשר הדבר. מנסה להבין איפה אתה נכלשת. אתה.

מחנה את הרכב ליד דירת הרווקים הריקה והמטונפת שלך, מתכונן לשעה-שעה וחצי של שינה כי שוב שרפת לך לילה שלם בשביל בחורה ומחר (שזה בעצם היום) צריך לקום מוקדם לעבודה, מחליף לבוקסר המטונף, נשכב במיטה שלא החלפת בה מצעים כבר שלושה שבועות כי נשבר לך הזין מלעשות כביסה, מתכסה בשמיכה, סוגר את האור, מכוון שעון מעורר עם שני נודניקים כי אין מצב שאתה מצליח להתעורר עוד שעה וחצי לעבודה, ואז... סופסוף מגיע השקט של סוף היום. וכל מה שאתה חושב עליו זה: "כוס אמא של כל הבחורות האלה! כוס אמא שלכן!". חושב על זה, ועל כמה כואבות לך הביצים.

וזה כואב. הלילה לא נתת שם. לא היית קרוב. יצאת אוחצ'ה. יצאת טמבל. נתת להן לדרוך עליך שוב. זונות. מה קרה? למה? אה כן, הייתי טוב מדי!

האבסורד. לא לזה התכוון האח הגדול מלמעלה כשהוא שיחק את אלוהים ונתן לאנשים שכל, ואז החליף אותו באברי רביה. מתי לאחרונה כשהורדת את הזבל הוא התקשר אליך יום אחרי ושאל אם בא לך להיפגש שוב תוך כדי שהוא רומז לך שאתה ממש, אבל ממש, הולך לתת בראש. או לפחות לקבל ראש. אז למה.. אלוהים למה!? למה נשים אוהבות שמתיחסים אליהן כמו אל זבל למה?! מה זה עושה לכן מה? מה זה מרטיט לכן כל כך שאתן פשוט מתחרפנות על אותו חלאת אדם שזרק אתכן ישר לצפרדע הירוק המטונף מאחורי הבית תוך שהוא מועך כמה חתולי רחוב חסרי ישע... מה? מה? מה?!

האדם נברא, ככל הנראה, כדי לנצל ולמרר את חייו של האחר. כי למרות כל מוסכמות החברה שרע זה רע וטוב זה טוב, עדיין הפושע מזיין והצדיק מאונן. ובזה הכל מסתכם.

אבל אין דבר כזה טוב ואין דבר כזה רע. הכל יחסי. ואתה קובע מה זה מה. בשביל עידו, לברוח לפני שהיא מתעוררת בלי להשאיר טלפון, זה מעשה נפשע. ואילו בשביל שמעון זה יהיה לגיטימי גם לדרוש ממנה שתכין לך ארוחת בוקר וקפה לקחת.

אז מה נשים רוצות? אין לי שמץ. אני לא מבין. מה זה גבר טוב בשבילכן? ומה זה לעזאזל טוב מדי?! נבצר ממני למצוא פתרונים לשאלת השאלות. אבל אני עובד על זה. עוד יבוא היום... גבירותי וגבירותי, עוד יבוא היום בו נגלה את הסוד. ונשבור את המונופול שהכרזתן על שפיות הדעת הגברית. וכנראה שבדרך לגאולה, עוד נרכוש לנו אינספור מחמאות כאלה ואחרות שיצאו מפיכן כמו סכינים ישר אל שק האשכים החבוט שלנו.

וכמו תמיד, בסוף עוד ערב של דייט חסר פואנטה, נחזור לבד הביתה, נערער במחשבות, אך הפעם, גברים, נצעק בקול גדול: "כוס אמא של כל הבחורות האלה! כוס אמא שלכן! יודעות מה?! אני באמת טוב מדי בשבילכן! לא לא, היום, היום אתן לא תקבלו ממני!"

אבל אל תתלהבו יותר מדי, כי זה עדיין לא אומר שלא יכאבו לנו הביצים...

"כל הנחלים זורמים לים, ולי כבר אין לאן ללכת..."
ביז'ו.

גישת אפס הטעויות

בזמן האחרון כולם אומרים לי: "תזרום תזרום...." ואני זורם....

ללכת אחרי הזרם - אבל מה זה אומר בעצם "לזרום"? זה כמו שהפירה מאתמול שאמא הכינה ואכלתי בעונג זורם לו יחד עם הדג המסריח שהשכן בישל אתמול והבריח את כל הציפורים מהבלקון, דרך הביוב לים התיכון ומתערבב עם הפיפי שהשכנה מלמטה הגניבה ישירות הימה בחוף הסלע בבת-ים יחד עם זיעת גופם של אלפי חוב"תים, מטילי קוביות שש-בש, מטיחי מטקות, מחליפי דולרים אחרים.

למה להיות כמו כולם? למה לא להיות מיוחד? שונה? ייחודי?

וכי למה שאני אעצור באדום?
וכי למה שאני אעשה תואר ראשון?
וכי למה שאני אעבוד 10 שעות ביום?
וכי למה שאני אעשה צבא?
וכי למה שאני אשתין בעמידה?

למה שאני אזרום יחד עם כולם?!

אז נכון שמר בחור הגדול מכולם ברא אותנו זהים. אבל לא סתם נתן מר בחור לכל אחד את הסטיה הקטנה מהשלמות: את האף הסולד, צבע השיער, את התוספת של כמה ס"מ לגובה, כנ"ל באורך... הבחורצ'יק יודע מה הוא עושה שם למעלה.

הגישה - אז, שוב, למה לי לזרום אחרי כולם? למה אפס טעויות? את זה הבנתי כבר ביום הראשון שאנשים החליטו שהפתרון לכל דבר זה "לזרום" והציפו אותי בפניות נרגשות שאני אצטרף לזרם. לא ולא. מוחי הקודח ונפשי המתדרדרת עבדו ללא ערף - ואז נכנסה לתמונה ה-גישה.

גישת אפס הטעויות - על פי שמה ובהגדרתה: כך שיפעל האדם למינימיזציה של אפשרויותיו לביצוע טעות זאת או אחרת, כך יתקדם אותו אדם בדרך הישר אל גאולתו שלו ושל סובביו. ואכן, גישה זאת עובדת כמות שהיא - לא תטעה, לא תסבול. וזה בדוק. עד כה, טוב ויפה. אמאמה... כאן לא נגמר הסיפור. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק. הרבה יותר חודר.

אין ספק שלא לטעות יעזור לכולנו. מה חידשתי פה בעצם? אז ככה. אם נחזור קצת אחורה ונזכר בהגדרת הגישה, נשים לב למינוח: "יפעל האדם למינימיזציה של אפשרויותיו לביצוע טעות". ובדגש על "אפשרויותיו". מה יש לנו פה? לא רק שתשים לב למה שאתה עושה, לא תעשה שטויות ולא יהיו בעיות, עליך גם ליצור את הסיטואציה בה לא תוכל לטעות כלל. יותר נכון, תמנע מראש את עצם כניסתך לסיטואציה שכזאת. תקדים תרופה למכה. תן בראש וברח. גמרת הלכת. נתת בגמבה. חיללתה טראנטה.

איך עושים את זה? רבים חכמים ממני שקדו על השאלה הזאת. אך הפתרון, כמו כל המצאה גדולה ששינתה לנו את החיים, כה פשוט וכה ברור בדיעבד. והפתרון? פשוט לצלול. לא לזרום... לצלול! אין כאן הרבה מה להרחיב. זה מאוד פשוט. מאוד הגיוני. עושה פלאים. אם לא תנסה לעשות יותר מדי, רק בשביל להראות את עצמך, גם יהיו לך פחות אפשרויות לביצוע הנורא מכל - הטעות. וזה לא אומר שאתה צריך לא לשאוף גבוה, להתחבא לכלים, להסתתר מתחת לשמלה של אמא. לא ולא. תחשבו על זה, זה מאוד פשוט. לצלול. לא לצוף. לא לזרום. לצלול.

כמובן שהכל דיבורים, והדרך ארוכה עד למימוש הגישה בצורה מושלמת. רק זכרו, אין דבר מושלם. אין צלילה מושלמת. אין פתרון מושלם כמו שאין בחורה מושלמת. אבל יש גישה. והגישה תביא אותנו לשלמות.

ובתאכלס - זיבלתי, חפרתי, רמזתי ובעיקר שיגעתי לכם את הקאבסה. מה תאכלס צריך לעשות? וכמה נורא שזה ישמע במונחים צבאיים - פשוט תפסיקו להגדיל ראש. די. מספיק! לעשות את מה שצריך, הכי טוב שאפשר, ולא לנסות לעשות מעבר למה שאתה יכול, יודע, רוצה ובעיקר צריך! פחות תעשה, פחות תטעה, יותר תצליח. ויפה שעה אחת קודם.

צפתי, ניסיתי, נכוותי, התאכזבתי, צללתי.
ביז'ו.

הרקונסטרוקציה בראי התקופה החדשה בחייו של הביז'ו

הרקונסטרוקציה. בנבכי חוסר המעש והבדידות שאוטוטו חוגגת לה אניברסרי ראשון, אני מגלה כל יום מחדש כמה השתניתי מאז אותו יום גורלי, הביג-באנג, השקיעה הגדולה, הרקונסטרוקציה, המהפכה.
ביז'ו של היום הוא באמת כבר לא אותו ביז'ו של פעם. יש כמובן את אותן השריטות, אותן הסטיות, אותה כרס הבירה - אבל כולן קבלו אפ-גרייד במחיר מבצע.

ביז'ו בן יומו - היה חשש גדול לעתיד הנטיות המיניות שלי...

איך הגעתי סופסוף להבנה הזאת? זה היה תהליך... ארוך, קשה, חזק, שחור ומרחיב פתחים... לקח כמעט שנה. אבל בשבוע האחרון הגעתי להבנות. נחתם החוזה. נלחצו הידיים. התהליך הושלם.

הפרצופים החדשים. והכל תודות לפרצופים החדשים שהכרתי בחודשים האחרונים. זה מדהים כמה הייתי מרוחק מאנשים בתקופת הגלות שלי. כמה היה לי קשה סתם כך לפתוח את הלב לאנשים שרק הכרתי. יותר מזה, סתם לדבר עם מישהו שאני לא מכיר. עכשיו, כל פרצוף חדש שאני מכיר בטוח שאני איזה איש מכירות או סמנכ"ל שיווק של חברה שמוכרת סוג של שואבי אבק מהפכניים בטכנולוגיית שקר-כלשהו חדשנית. אין אחוקי יותר ממני. לפחות כך הם טוענים...

המכשול. אני לא חושב שזה היה תהליך של שינוי או למידה. זה תמיד היה שם. תמיד התחבא עמוק בפנים. גם הבנתי מה חסם את זה בפנים ומנע ממנו לצאת. סילקתי את המכשול הזה ממני לפני כמעט שנה. לא, אין לי ספקות לגבי טיב המעשה, בדיעבד. אבל גם אין לי שום טענות לאותו מכשול. טוב שהוא היה, אבל גם טוב שהוא כבר לא שם. ואגב, הוא עדיין בסביבה. וזה כבר סוג של טלנובלה עצבנית....

גם בהמשך הדרך עדיין לא הייתי סגור על עצמי...

הטלנובלה. גלה לנו, ביז'ו! אנחנו רוצות לדעת! טוב, יש דברים שהשתיקה יפה להם. זה לא תמיד נעים לפרסם ברבים יותר מדי על החיים הפרטיים שלך. במיוחד כשאתה יודע שיש סיכוי יותר מסביר שאנשים שאתה מכיר, מכירים אנשים אחרים שהם מכרים שלהם, שהם מכירים אנשים שונים לגמרי שהצד שאתה הולך "ללכלך" עליו ברבים יתכן וגם הוא מכיר את המכרים של אותם מכורים. ובקיצור, העולם הזה קטן מדי ואני לא מהאנשים שאוהבים ללכלך על אנשים אחרים שמכרים שלך מכירים ו... אתם יודעים את ההמשך. ואנחנו חייבים לשלוט ביצרים האלה שלנו.

היצר ההצצתי. ובכדי להסביר למה אני מתנגד לזאת בתוקף וגם אם כבר ביצר אנושי עסקינן... אז מלבד היצר הבלתי נשלט לזיין כל מה שזז, יש לנו בני האדם יצר נוסף. בעייתי יותר. חצוף יותר - היצר ההצצתי.

מצאתם חולצה פיקאס בקסטרו, אתם רוצים למדוד אותה לפני שאתם שולפים את הכרטיס ואתם חפצים בתא הלבשה ריק. אך אבוי, מהחריץ של הוילון אתם קולטים את הצ'יקיטה שבדיוק שמתם עליה עין רגע לפני כשהיא בחנה את החצאיות הקצרצרות האלה... ומה? היא בדיוק מודדת אחת קצרה עוד יותר. כל תפארת התפרחת נגלת לפניכם. מה, לא תציצו?!

התישבתם ליד גברת חביבה ומלאת חזון בתחנת האוטובוס. החצאית מגיעה בקושי מעבר לקו הביקיני, הגופיה לא מספיק אפקטיבית בכדי להשליט קצת סדר בבונבוניירות הנודדות להן מפינה לפינה והקימורים... אחח, הקימורים... מה, לא תעשו את עצמכם מתמתחים בכדי לתפוס תצפית ממקום קצת יותר גבוה? מה, לא תשענו על הברכיים ותאנחו בעייפות מלאכותית רק בשביל שיהיה לכם את התרוץ להוריד את הראש ולהפנות אותו לכיוון הנדרש? מה, לא תציצו?!

ואז היצר ההצצתי נכנס לפעולה - התגלתה תקווה חדשה

אם אין אני לי, למה לי?! ועכשיו, אתן רוצות להציץ לי! אה!? הסכיתו נא, אני אדם עם חזון וערכים! הנשים בחיים שלי תמיד אמרו לי - "מותר להסתכל, אסור לגעת". חלקן גם אסרו להסתכל. זונות. אבל כבר אמרתי שאני אדם חדש לא? "אפשר להסתכל, חובה לגעת!" נאמר בספר החוקים הדנדש שלי. אז אם אתן רוצות להציץ, אתן יודעות מה אתן צריכות לעשות....

ערמומיות. כן, הבנתן נכון. אני לא ממש מתכוון לספר לכן. רק אם תהיו ממש ילדות טובות... או יותר נכון, ילדות רעות... רררר.....מייאווו.... ווואפ...
אבל אני חושב שזרקתי מספיק רמזים לאויר לגבי הטלנובלה ומשמעותה. ויודעות מה? אני אספר בסוף. ספרתי כבר להרבה מהפרצופים החדשים. נפתחתי אליהם. באתי אליהם... בקארמה טובה... כך גם גיליתי את פשר השינוי והשדרוג שלי ובעיקר, עד כמה מדובר פה בטלנובלה של ממש. אני כבר אחשוב על איך לספר גם לכן... מבטיח.

כן, וכך כבר ידענו שהכל יהיה בסדר גמור...

בערמומיות אופטימית ובמוזה מתחדשת...
ביז'ו.

מכתב אהבה לאוחצ'ה

אוחצ'ה שלנו הידרדרה. זוכר אני עוד את הימים הטובים, הנעימים והרכים. כשאז אוחצ'ה היתה כבשונת נחמדת. צמרה הצחור כשלג האלפים נישא ברוח הדמדומים אל מול אור השקיעה המלטף.

עוד אז... עוד אז... עוד אז הייתי סקפטי.


אוחצ'ה שלנו הידרדרה. היום לא תמצאו אותה עוד בשדות הירוקים. לא עוד מקפצת לה בין שלוליות המטר הראשון.
אוחצ'ה שלנו הידרדרה. היום לא תמצאו אותה כלל לאור השמש. רק בלילות היא יוצאת ממחבואה.
אוחצ'ה שלנו הידרדרה. היום לא תמצאו אותה בביתה. בפאב השכונתי השתקעה. לוגמת את משקה הפרי האסור.

אוחצ'ה שלנו הידרדרה. מה יהיה על אוחצ'ה? תהיי חזקה אוחצ'ה!

אוהבים אותך אוחצ'ה!
ביז'ו.

נ.ב. אם את נתקלת במקרה במוזה שלי שם בפאב, תגידי לה שלפחות תרים טלפון בין צ'ייסר לצ'ייסר, שתגיד שהכל בסדר... לא יפה מצידה, אני כבר ממש דואג...

מחשבות בשקל, דאגות בגרוש וטיפול רפואי בצ'ק ללא כיסוי

הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש לאחרונה... חלקן חשובות וברומו של עולם, רובן חסרות כל משמעות, ההגיון מהן והלאה והן פשוט לא בריאות לנפשי שגם ככה מאבדת שיווי משקל על אותו חבל דק שבין ההזיה לשפיות שהיא מנסה לחצות...

ואני מוצא את עצמי שואל:
לאן נעלמו לי כל השערות מהראש?!
למה הדבק לא נדבק למיכל שהוא נמצא בו?!
למה הבנק שלי לוקח לי עמלה על האובר-דראפט כשהם יודעים שאין לי כסף?!
אם הקופים התפתחו לבני אדם, אז איך זה שעדיין יש קופים?!

והשאלה הגדולה: מוזה! איפה את?! לאן נעלמת?! למה עזבת אותי?!


כמה שאני מתגעגע לאוניברסיטה... אולי הרצאה כזאת היתה מחזירה לי את המוזה... או לפחות קצת מוטיבציה להירשם לתואר שני...

מצטער... חפרתי, חידדתי, השחזתי וחזקתי דברי אחרים מספיק בחודשים האחרונים. אני בלי מוזה. מי סקוזה. דברו איתי עוד חודשיים....

בשארית האופטימיות,
ביז'ו.

הכל בשלשות

כן, חזרנו להוואי המערכת הצבאית. בדחייה של 4 שנים, הנה זה בא. הנה זה מגיע. בתזמון נוראי. הירוק הגדול. השפשוף הנעים. השלשול שלא נגמר. הגימלים של פוסקים. כן כן, זה האפור הגדול של קורס הקציצים.

וכן, גם כאן מיד קולטים שכמו כל דבר בצבא, הכל מתחלק לשלוש. בין השאר, נושאי השיחה העיקריים. זה לא משנה באיזו סיטואציה תהיה, אתה תמיד תחשוב על שלושה דברים עיקריים וזה תמיד יהיה בסדר הבא:

1) סקס
2) אוכל
3) קקי

וזה מאוד פשוט להוכיח את התיאוריה הזאת. מספיק להקשיב לשיחה קצרה של לפני שינה בחדר הדחוס והמסריח בו אנו מבלים את שעות השינה המינימליות שלנו. לעיתים, הכל מסתכם במשפטים אחדים:
"בונא, ראית אותה היום בחדר אוכל? נכון, גוף בונבוניירה עם פרצוף דיזנטריה, ובכל זאת הייתי עושה לה טובה...(סקס) פינקה אותי באקסטרא מנה מהדבר החום המוזר הזה (אוכל). אלוהים, הרגה אותי... אני שופך לאגר כבר יומיים בלי הפסקה (קקי)..."

לקראת שעות הלילה המאוחרות ומצב הכפית המתקדם, זה גם מתפתח לתיאוריות רבות משמעות ועניין על שיטות מתקדמות לחסכון ב"זהב הלבן" שתמיד נגמר בדיוק כשצריך אותו. משיטת "הריבוע והאצבע" עד לטכניקת "השפגאט" שזכתה לפופולריות רבה. ולכל המתעניינים בטכניקת ה"שפגאט" שלנו, לא אגלה לכם את הסודות הכמוסים... אבל בקצרה: זוכרים שכשהיינו ילדים וציירנו בצבעי גועש על דף גדול, ואז לקחנו את הדף וקיפלנו אותו באמצע, מה קרה כשפתחתנו אותו שוב? זוכרים? אז זה בדיוק המצב שיש למנוע...

וכך ההוואי הצבאי הטרי ממשיך לחלחל לו לתוך התודעה שלי המתיימרת בכל שארית כוחותיה להיות נבונה, יעילה, אזרחית... להמשיך ולאגור בה את 4 שנות האקדמיה שלאט לאט זולגות החוצה ומוחלפות בפרטים כה לא חשובים כמו משקל מחסנית ריקה של גליל ובחללים רבים אחרים של חוסר וודאות טוטאלי.

באופטימיות פסימית,
ביז'ו.

גבעת חלפון אינה עונה, היא גם לא מטלפנת

כן, חזרנו להוואי המערכת הצבאית. בדחייה של 4 שנים, הנה זה בא. הנה זה מגיע. הירוק הגדול. השפשוף הנעים. השלשול שלא נגמר. הגימלים שלא פוסקים. כן כן, זה האפור הגדול של קורס הקצינים.

וכך ההוואי הצבאי הטרי ממשיך לחלחל לו לתוך התודעה שלי המתיימרת בכל שארית כוחותיה להיות נבונה, יעילה, אזרחית... להמשיך ולאגור בה את 4 שנות האקדמיה שלאט לאט זולגות החוצה ומוחלפות בפרטים כה לא חשובים כמו משקל מחסנית ריקה של גליל ובחללים רבים אחרים של חוסר וודאות טוטאלי.


וכל מה שאני רוצה זה לישון כמו בן אדם. להתכרבל בזרועותיה של בחורה חיננית ולא בזרועותיהם של סקאביאסים ומינים שונים של פטרת. והבקושי שלוש שעות השינה, כמו דייט שלישי עם קרייריסטית בת 26 שמחפשת חתן, לא ממש מספקות אותי... וכל שנותר הוא להתעפץ. אך אבוי, שלא כמו התעפצות בשורה הראשונה בהרצאה על אותות אקראיים ורעש באוניברסיטה, שזאת השינה השניה בגדולתה אחרי האפטר-סקס-שנץ, פה זה בעייתי! זה אסור! פורבידן! טאבו! וואזס ניכטטטט! שנלל!

אז מה עושים? מתחילים מלהחזיק את העינים פתוחות, מה שמהר מאוד מתגלה כחסר תועלת. משם עוברים לשיטות העזרה ההדדית במרפקיות חדות ישר לצלעות מהחברים למועדון ההתעפצות שיושבים לידכם. גם כאן זה בדרך כלל נגמר באורגיה המונית של ראשים נטויים וריר נוטף. ואז אתה מבין שאתה יכול לסמוך רק על עצמך, ועוברים לשיטות היותר מאזוכיסטיות שתמיד מוכיחות את יתרונותיהן. החל מדקירות חדות של טסטרים ישר לירך, טיפול ליזר מאולתר להורדת שיער מהידיים ואיך אפשר בלי הטבסקו הגדול מכולם שפשוט הולך עם כל חור בגוף.

כמה חבל שיש שיטות הרבה יותר טובות להעיר אנשים... אבל לא נראה לי שהן יהיו כל כך כשרות:









מצב כפית..."איר איי קאם!"
ביז'ו.

זה הכל בגלל קארמה

בהמשך לפרץ השעמום הגובר שנפל בחלקי בימים האחרונים, יצא לי לראות כמה וכמה פרקים של "קוראים לי ארל"... זה הדליק לי נורת לד קטנה בצבע כחול מעל הראש. שעמום? דכאון? שמחה? אהבה? שגעון? זה הכל עניין של קארמה. אז כנראה שהגיע הזמן שאני אכתוב ואחתום את רשימת הקארמה הקצרה והמיותרת שלי. יום כיפור, הנה אני באאא:

- נתחיל מהכי רלוונטי: ללכת לפאב ולא לחזור מסטול
- נמשיך עם הכי קל והכי פשוט לכאורה: לקום לפני 12 בצהריים.
- ללכת לפאב לבד, ולא לחזור עד שהנוקיה שלי זועק: "אין מספיק זכרון להוספת איש קשר!"
- ולקוות שזה יהיה פחות איש קשר ויותר אשת קשר.
- להתקשר לכל הבחורות שזרקתי בצורה פאסיבית... להתנצל, להסביר, ולהמשיך לחלום על מייק-אפ סקס.
- להתקשר לבחורה שזרקה אותי, להתנצל על ההפרעה, להסביר, לקוות, לתשאל למה?! ושוב, להמשיך לחלום.
- ללכת לפאב שלי, להזמין כוס קולה, לקבל מכות מהברמנים, ואז כנראה שוב להשתכר כרגיל...
- לעשות מייק-אובר טוטאלי וחסר מעצורים (אם רק היה לי קצת שיער על הקרקפת לעבוד איתו על זה...)
- להתקשר לאקסית המיטולוגית ולהגיד לה באמת מה אני מרגיש...
- למצוא עבודה אמיתית בבר נורמלי ולהפסיק לעשות חלטורות בחתונות ובר מצוות עם הופעות של טיפקס ואייל גולן!
- להסביר לכל הידידות שלי את משמעות המושג "ידידה" ולמה הסכמתי להשאיר את האות ד' ולא להחליפה ב-ז'.
- לחזור לפקולטה להנדסה בתל-אביב, למרות ההבטחה שלי לעצמי לא לעשות זאת יותר, וסופסוף לעשות את מה שהיה מנוע ממני כל אותן 4 שנים במקום הזה: סטודנטיות!

ודבר אחרון, אם כבר חוזרים לאוניברסיטה. יש עוד משהו שאני חושב שאני חייב לעשות. אבל באסה, מישהו אחר כבר עשה את זה לפניי:

בברכת שניתן בראש ולא בזנב,
ביז'ו